הספורט העממי והתחרותי בישובים הדרוזים
"מאיגרא ראמא לבירא עמיקתא", לקום בבוקר ולקיים פעילות גופנית קרוב לבית בישוב, או בתוך השכונה, זה חלומם של תושבים רבים, אך בין המציאות לחלום קיים פער אדיר, פוליטיקאים רבים ובייחוד ראשי רשויות מדברים על חשיבות אורח חיים בריא וספורטיבי תוך מתן דגש על נגישות.
בנוסף לקרבת מקום לבית לכול תושב מגיל הרך ועד גיל הזהב, אך בפועל הם מנחים בתכנית "הכול דיבורים" .
נקודת המוצא של הספורט העממי היא בניגוד לספורט התחרותי ולאימונים במועדוני כושר המיועדים בעיקר לספורטאים ובעלי אמצעים, אורח חיים פעיל מתאים לכול אחד ואחת ללא כול קשר לרמת הכושר והיכולת הגופנית.
יצירת תרבות חינוכית, השקעת משאבים והקמת מנגנון תכנוני לפעילות גופנית במרחב הציבורי הוא נדבך מרכזי בחברה בריאה ונאורה.
חרף האמור, הרשויות המקומיות ביישובים הדרוזים מנותקות מהמציאות מאחר ועל מנת לעודד פנאי פעיל מן הראוי להתמקד בתכנון ועיצוב היישוב והנגשתו למרחב ספורט ופנאי באמצעות אלמנטים סביבתיים כמו שבילי הליכה ואופניים בטיחותיים ומרחבי ספורט ומתקנים אטרקטיביים לכול הגילאים.
האפשרות לקיום פעילות ספורט במרחבים הציבוריים וקרוב לבית הינו תנאי בסיסי לאיכות חיים ושמירה על אורח חיים בריא, הקצאת משאבים לתחום זה תניב יתרונות הן לבריאות הציבור והן לחינוך על ערכי הספורט בעידן המסכים ולתשתיות תוך הגדלת האפשרויות לייצוג בספורט התחרותי.
אין ספק בכך שהרשויות המקומיות ביישובים הדרוזים במדינת ישראל סלט פירות אחד גדול. אין רשות מקומית שדומה לשנייה, הגרוע מכך שאין רשות אחת שאפשר להצביע עליה שהיא המודל האולטימטיבי, אין תוכניות והעמדה של נושא הספורט העממי והתחרותי והחמור מכך תחום מתקני הספורט ביישובים הדרוזים נותר מוזנח ללא אסדרה ופיקוח נאותים, מרבית הרשויות לא מתחזקות את המתקנים כראוי ואף לא מפקחות על בטיחותם וכתוצאה מכך.
הרשויות המקומיות מפרות את חובת הזהירות וחובת הנאמנות שלהן כלפי התושבים והופכות לגורם אקטיבי בעליית הפשיעה ובהובלת מערכת החינוך מגג גבוה לבור עמוק.
הכותב עלאא אבו פארס הינו נציג מכבי ישראל, מורה לספורט, בעל תואר שני בחינוך גופני ומדעי הספורט ובעל תואר שני במשפטים LL.M תושב עוספיה.
