הייתי כבר קצת מבוגר

 

בתוך הרגיל הזה, ממש בהפתעה, נחתה עליי איכשהו יום אחד הצעה מוזרה: לטוס לבורקינה-פאסו, מדינה קטנה באפריקה, ולעשות שם את הדבר שאני מאד משתדל לעשות טוב. לייעץ.

 

 

אוקי. מאיפה ניגשים לזה עכשיו? איך מתחילים?

 

 

כבר כמה שנים שאני לא שם.

 

 

המון זמן שלא פתחתי זיג ולא באמת הרגשתי רתע בכתף ובטח שלא דיברתי במונחים של לחימה וגישת קרב.

 

 

זה הרתיע אותי ועורר שאלות, האם אני עוד יודע לעשות את זה? אולי גם קצת שאלות של מוסר ומצפון, ואולי גם העיר כמה זכרונות.

 

 

לא ידעתי פרטים עדיין, אבל לחזור אל השטח ככה פתאום, היה נראה לי בול הדבר שהייתי צריך.  יכול להיות שזה האוויר לנשימה שחסר לי, יכול להיות שזה הדבר הלא רגיל שכל כך חסר לי, פשוט רציתי לחזור לשם.

 

 

זו ההגדרה העצמית שלי, זה מי שאני, הנפש שלי עדיין שם, כמה שהיא שם.

 

 

במתחם הקניות של גן שמואל, צריכה להתקיים פגישה בנוגע לטיסה וכל ההתארגנות.

 

 

הגעתי לבית הקפה וניגשתי אליו ישר: "אהלן".

 

 

"איך ידעת שאותי אתה צריך לפגוש??" הוא שאל בהפתעה.

 

 

"איך...? כי מקילומטר אני מזהה אנשים מהסיירת. עניתי.

 

 

"לא טוב". הוא השיב.

 

 

יונתי הזמין סלט, אני רק קפה.

 

 

עשינו הכרות.

 

 

מי שעוד יהיה איתנו בהמשך, זה דוב.

 

 

ניסיתי להבין מה בדיוק הולך לקרות. את מי אנחנו פוגשים, מה רוצים מאיתנו, איך הדברים האלה עובדים ועוד במדינה שכזו.

 

 

יונתי קצת גמגם ולא ידע לתת תשובות ממשיות. לדעתו זאת מדינה מוסלמית ברובה, וקטנה יחסית.. יש שם גם נוצרים ואותם אנחנו נפגוש - ככה לפחות אומרת התכנית, ואת ההנחיות היותר מדויקות, נקבל שם.

 

 

הכניסה אפשרית. ככה הוא אמר: זה בסדר. אנחנו מגישים מסמכים, כל מיני טפסים כאלה, ויאשרו את זה. אל תדאג.

 

 

לא לדאוג?.

 

 

גם ככה עוד לא הייתי מבושל עד הסוף עם הדבר הזה.. מצד אחד, משהו קסום וקוסם מסתתר לו שם, זה בטוח, ומצד שני, היתה שם איזו אי וודאות שאולי כבר נוגעת באי אחריות?.

 

 

"תגיד, יונתי, איך זה עובד מבחינה של.. כאילו, הביטחון שלנו. מה.. הדיבור? שומרים עלינו?"

 

 

יונתי השיב מיד שכן. יש צוות מיוחד של לוחמים אמריקאים שמסופח אלינו וכל תפקידו בעולם זה להיות שם בשבילנו.

 

 

אני לא יודע אם זה יותר הלחיץ או יותר הרגיע – אבל איכשהו מה שיצא לי מהפה זה: אז אחלה.

 

 

הטיסה וכל הלוגיסטיקה עברו בשלום.

 

 

הוכנסנו אחר כבוד לרכב ושיירה מכובדת שאנחנו במרכזה, התחילה את דרכה אל הבירה אואגדוגו.

 

 

בינתיים, למרות המתח וחוסר הוודאות הכללי בנוגע לכל העניינים, אנחנו רגועים ולוקחים את הכל בקלות. אנחנו יודעים שכשנגיע, נפגוש את קרלוס והוא האיש שמחבר אותנו אל העולם אליו נכנסנו הרגע.

 

 

קרלוס לא אכזב וקיבל אותנו בלחיצות ידיים חמות וברכות מקומיות לבביות, והוביל אותנו לחדר מדהים ביופיו, שבו מעגל כיסאות מפוארים וכיסא אחד, מלכותי.

 

 

"שבו. אתם פוגשים את הנשיא"

 

 

אוקי. לזה לא ציפינו. האם ככה בלבוש הזה אנחנו פוגשים אותו?

 

 

"יונתי, מה אתה יודע על זה?"

 

 

"אני לא יודע כלום"

 

 

לחדר נכנסו עוד כ20 אנשים, לבושים בחליפות, חלקם אנשי שירות שאחזו במטליות, מפות, מגשים עם פירות וכל מיני כאלה וחלקם, פשוט נראו כמו אנשים מכובדים בעלי תפקיד די חשוב.

 

 

בדיוק מול הכיסא המלכותי, נמצאים שלושת הכיסאות שלנו.

דוב – הוא זה שיודע לתאם דברים,

יונתי - הוא המפקד שלנו,

ואני - זה שיודע לדבר.

 

 

התיישבנו וחיכינו ותוך כמה זמן היה נראה שמשהו קורה. המולת ההתארגנות נרגעה ונהיה מעט יותר שקט. פתאום, לתוך החדר המפואר נכנסה בחורה, כהת עור, גבוהה מאד ויפה עוד יותר. תכשיטי כסף מוגזמים עטפו כמעט כל חלק חשוף שבצבץ ממנה והיא כולה נצצה עושר.

 

 

היא הלכה בריחוף עדין ואי אפשר היה שלא לחוש אותה שם באוויר האולם. עכשיו היה שקט מוחלט.

 

 

דווקא אלי היא ניגשה, לא ידעתי אם לקום או לנשק לה את היד, או איזה טקס עליי לעשות, אבל היא הקדימה אותי ובנגיעה רכה בכתף דאגה שאמשיך לשבת.

 

 

"ברוכים הבאים" כמעט לחשה.

 

 

"חיכינו לכם הרבה זמן, בני ישראל. חיכינו לכם"

 

 

הסתכלתי לכיוונו של דוב ולחשתי ברעד: "מלכת שבא, פגשנו כרגע את מלכת שבא".

 

 

דוב בלע רוק כי הוא ידע, שאחרי המלכה הזו, יגיע הנשיא.

 

 

והוא צדק.

 

 

כולם קפאו בזמן שהוא התיישב מולנו, על הכיסא.

 

 

 

הוא היה הרבה יותר רציני וקודר ומיד נדרכנו. הוא בירך באנגלית מושלמת ואחרי זה ניגש לעניין: "חברי המכובדים" התחיל עם עוד איזו הקדמה, "מזה שנים ש.. והעמים...ונכון ש.. והוא הלך והרצין. והטון ששידר היה ענייני, אפילו קר. אבל הוא נשיא ולא חבר שלנו. ובכל זאת, משהו הרגיש פחות, פחות טוב. ואז הוא הגיע לשורת המחץ:

 

 

"אתם כאן, כי אתם יהודים. ורק אתם היהודים תוכלו לזהות עבורי בוודאות את ארון הקודש האבוד. אנחנו מאמינים שהוא נמצא כאן אצלנו במדינה"

 

שקט.

 

 

בחדר במלון, היה הרגע הראשון שבו העזנו לקחת אוויר ולדבר זה עם זה:

 

 

"... אנחנו מה בדיוק הולכים לעשות?...."

 

 

כן.   אנחנו הולכים לחפש את ארון הקודש, ארון הברית, זה שאבד לנו היהודים אי שם לפני כ2000 שנה, וזה, זה שאולי אבוד בליבו של כל אחד מאיתנו, בדרך מעט שונה.

 

 

אנחנו ננהל את החיפוש ונוביל את המבצע הזה, וצוות של לוחמים אמריקאים ישמור עלינו, ומאות, אולי אלפים של בני אפריקה, יחפרו, יקדחו, יניידו עפר, יזיזו הרים, ויעבדו קשה.

 

 

החפירות היו גרנדיוזיות. מה שאפשר לעשות כשיש משאבים בלתי נדלים.

 

 

טונות של עפר התרוממו ונסעו במשאיות ענק ונשפכו אי שם. תגליות עתיקות, החלו לבצבץ. חול צהוב סנוור כל עין, חלקיקי זהב נצנצו, ודם ויזע נשפכו. אבל בינתיים, ארון האלוהים אינו. למי אכפת מאלוהים? היינו חדורי מטרה, מלאי מרץ, סקרנות ועניין ולא עצרנו לרגע לשאול שאלות, רק ראינו בדמיון את הזהב. את ההרפתקנות, את חדוות הנעורים ואת הקסם המצוי בחוסר הכבידה שמחוץ לגבולות של החיים הרגילים.

 

 

היינו טובים יחד, כן, מאד. היינו יעילים והיינו כסכין המתחדדת בירך חברתה. מיום ליום, כמו באבולוציית הקיץ, זרחנו חזק יותר וחם יותר והדם שלנו רתח והעיניים, נצצו.

 

 

באחד הימים בהם עמדנו מיוזעים וסקרנו את תהליך החיפוש, הגיעה גם המשלחת הממשלתית אל אתר החפירות. הרמתי לרגע את העיניים מהחול הצהבהב, ונתקלתי במבטה של מלכת שבא.

 

 

המלכה היתה יפה ועדינה.

 

 

לעומתה, הנשיא, היה אפור וחמור סבר, אנשים לא מרוצים – אפשר לקלוט מקילומטרים.

 

 

הם דיברו ובין חילופי המבטים שלהם ידעתי שצריך להתחיל לדאוג. אני מומחה לדברים כאלה.

 

 

"יונתי, משהו לא עובד"

 

 

 

החפירות וכל הדבר המטורף הזה, כן עבדו טוב, טכנית.

 

 

מה שצריך היה לקרות, קרה, ובכל זאת, לא נראתה התקדמות כזו שתגרום לכולם להרגיש ש"הנה הנה" זה בא. משהו באוויר, בתחושת ההתלהבות הראשונית נעצר. משהו הרגיש שונה, כאילו איזה מומנטום דמיוני האט ושם על כולם משקל. האם אנחנו עומדים בדרישות? של הנשיא ושל המדינה הזו? או אולי זה משהו בדרישות האישיות שלנו? מה אנחנו עושים כאן? זו פעם ראשונה שהמבט שלנו התחלף ממבט מעט זחוח הצופה על הנעשה, למבט או הבנה שבה אנחנו בעצם הנצפים. זו הפעם הראשונה שעצרנו לחשוב.

 

 

 

בשלב מסוים, נקראתי אל הפמלייה.

 

 

"לא, לא.. יונתי הוא המפקד שלנו, אתם צריכים אותו" – הצבעתי לכיוונו וניסיתי במהירות לגלגל את האחריות ממני ולהסביר שהוא זה שלוקח כאן את ההחלטות. הרגשתי טיפה לא נוח עם זה, בייחוד מול עצמי, כי בעצם פחדתי. פחדתי להיות האיש שבראש. אבל שרשרת פיקוד זה שרשרת פיקוד, וזה במידה מסויימת פתר לי את הבעיה.

 

 

"אותנו לא מעניינים התפקידים או ההגדרות המוסכמות שלכם, לנו אין קיבעונות צבאיים" נורתה לעברי התשובה.

 

 

"כל הטיפול בכל הנושאים שקשורים למשלחת, זה דוב, הוא יודע הכל" ניסיתי להמשיך את ההסתתרות שלי, אבל במקרה הזה, אפילו לא נעניתי.

 

 

הבנתי שזה רגע שבו אני חייב לקחת אוויר ואחריות ולעמוד שם בפני עצמי, כמו עצמי, אולי להתבלט. לקחת החלטות ולהיות בצומת, ממש. להתמודד עם זה, להעז.

 

 

 

ישבתי עם המלכה ועם הנשיא, שתקתי וצפיתי באי נוחות במחול המילים הלא אלגנטי שבניהם. המלכה, בדרכה, חדורת אופטימיות והישגיות, אולי לא ריאלית, דיברה בשבח החפירות ותיארה את ההמשך הארוך, הבטוח, של המבצע.

 

 

לעומתה הנשיא, אפור וחמוץ, הבין שכלום לא ייצא מזה. לא התרצה ולא הסכים לשמוע על עוד חפירה בתוך הבור שאליו כבר נכנס, הוא לא האמין כבר, או וויתר, או חשב שזה לא יעבוד. מיצינו, אמר.

 

 

 

המלכה לחצה, היא לא וויתרה והסתכלה עלי -"אתה הרי יכול לעשות את זה" – אמרה,

 

 

הופתעתי מהמשפט הזה ומעט נלחצתי מכמה שהוא היה אישי, את הרי לא מתכוונת להגיד שזו אחריות שלי, כלומר, זה אנחנו, ביחד, בכל הסיפור הזה, רצו לי המילים בתוך הראש במהירות מסחררת,

 

 

המלכה לא נתנה לי לסגת. אולי זה הכוח הנשי שלה, או אולי כוח האגו שדאג שהמילה "יכול" תמשיך להיות קיימת שם בחלל החדר.

 

 

הנשיא שכבר היה פחות מנומס קטע אותה ונכנס לה בדברים, כשתנועות ידיים חדות יותר ומצח מקומט מקדימים את המילים: די, זה מספיק, צריך לדעת מתי לשחרר, מתי הדברים כבר לא עובדים, מתי זה יותר מידי. אין יותר לאן להמשיך.

 

 

ואני, במרכז, אורח לרגע, מצד אחד מתמוסס מהפיתוי של המלכה ושל אי הוודאות הקיימת בהמשך הפנטזיה וגם, לא פחות, מתכווץ מתחושת החמיצות שמשאירה בי ההכרה, על ויתור ופרידה מהסיכוי לאושר שבא ביחד עם הארון.

 

 

 

עם כוורת המחשבות שמתרוצצות לי בראש, חזרתי אל יונתי ודוב.

 

 

"צריך לקחת החלטה מה עושים".

 

 

הם לא ממש רצו לתת למשפט הזה להכנס פנימה.

 

 

 

"החד פעמיות של החיים" התחלתי את הנאום. יונתי ודוב ישבו מולי והיו מבואסים.

 

 

הם לא רצו לשמוע את זה, אבל אני המשכתי.

 

 

"אין ארון. אין קסם. יש רק חול. כשכף אחת של מחפרון פוערת פתח עם סיכוי, במקום אחר, בדיוק אז, נסתם איזה בור. בשביל מה החפירה הזו, כדי באמת למצוא דבר שלא קיים? או כדי להיות עסוק בתקווה? או כדי לא להעז---

 

 

עצרתי לרגע וראיתי את העיניים של יונתי מזדגגות. לא.. לא דמעות. זו היתה הבעה של תובנה.

 

 

 

לא להעז להפסיק לחפור, המשכתי. לא ארון. תשובות - אותן נמצא רק אם נפסיק לחפור".

 

 

העברית הלא מדויקת של דוב עזרה לו לפספס את הפואנטה, אבל ביונתי זה פגע בול.

 

 

 

פורום השליטה הממלכתי הידק את עניינו בנעשה וזה הלחיץ אותנו מאד.

 

 

זה כבר לא היה רק מבצע הרפתקני מטורף, זה כבר היה עניין כבד מידי, על הלב.

 

 

מלכת שבא היתה כל הזמן בסביבה ולא נתנה לנו להתייאש או לוותר, מפתה להמשיך ובו בזמן הנשיא מרחף כצרעה חשופת עוקץ, ומצווה די. קרב מתנהל בינם.

 

 

לא, כבר לא.

 

 

קרב מתנהל בתוכנו.

 

 

 

קרב בתוכי.

 

 

הסוף?

 

 

לא מצאנו את הארון.

 

 

מזל שלא מצאנו את הארון.

 

 

כי לי בכל אופן, זה נתן את האפשרות לצאת ולחפש אותו גם במקום אחר.

 

 

בהתחלה בכלל לא רציתי, וגם חשבתי שאין לזה סיכוי, שלא אחפש יותר בשום מקום אף פעם, אבל איכשהו החיפוש קרה, על הדרך, ומאוחר יותר, להפתעתי, גם עם הרבה כוונה.

 

 

פתאום יכולתי לבחור, איפה ממש להעמיק בחפירה, במה מאד לדבוק, ואיפה דווקא פחות, או מתי לבחור להתייאש ולוותר, לדעת למצות ולשחרר, ולפעמים גם, ואולי זה הכי חשוב, להיות מסוגל לבחור את מה שאני מחפש.

 

 

אולי יש לי צורך בחיפושים, אולי אני סתם אוהב חיפושים, אולי לפעמים החיפוש הוא המטרה.

 

 

מידי פעם, מאיזה סיבה, אני נזכר בארון הזה...

 

ומידי פעם, אני חושב, שאני גם מוצא אותו.

 

א.ש. קיבוצניק מהצפון.