פרויקט החללים הדרוזים שמובילים סיוון יהלי ובן

 

‏מנציחים את החללים הדרוזים כיכר הבימה, מיזם שמובילים הצעירים סיון שרון, בן אליאשוילי ויהלי נס, תלמידי כיתה י"א, שמשתתפים בתוכנית המנהיגות "קו הזינוק" מבית שותפויות אדמונד דה רוטשילד, ובליווי רכזת הקבוצה שרה טרודי שהיא דרוזית ויתומת צה"ל בעצמה.

 

במסגרת שנת המיזמים שלהם בקו הזינוק, הם זיהו את הצורך והחשיבות דווקא השנה להביא את העדה הדרוזית לקדמת הבמה, להכיר אותה טוב יותר ולהנציח את החללים הדרוזים הגיבורים שנפלו במלחמת "חרבות ברזל": סא"ל סלמאן חבקה ז"ל, סמ"ר עדי מאלכ חרב, סמ"ר סופיאן דגש ז"ל, רס"ן ג'מאל עבאס ז"ל, סמ"ר דניאל ראשד ז"ל, רס"ל ג'ואד עאמר ז"ל, רס"ר אנואר סרחאן ז"ל וסא"ל עלים עבדאללה ז"ל.

 

בתמונה סיון שרון, בן אליאשוילי ויהלי נס

 

שרה טרודי מובילה במרץ את היוזמה של התלמידים, היא מרגישה את השייכות שלה כדרוזית ולזה שהיא יתומת צה"ל, שרה טרודי רק בת 23, ולמרות שהיא סטודנטית לפסיכולוגיה ותקשורת באוניברסיטת תל אביב, שרה עובדת כבר שנתיים בתכנית קו הזינוק מנחת קבוצה של בני נוער ערבים ויהודים מאיזור המרכז, עוסקים במנהיגות ובסוגיות חברתיות ומלווה אותם בתהליכי עשייה חברתית.

 

חשוב לציין תכנית קו הזינוק היא תכנית לפיתוח מנהיגות שנמשכת עשר שנים, שמתחילה בגיל 15 ועד גיל 25 ומכשירה בני נוער וצעירים לעתודת מנהיגות.

 

 

מובילי המיזם התלמידים סיון שרון, בן אליאשוילי ויהלי נס, הם זיהו את הצורך והחשיבות דווקא השנה להביא את העדה הדרוזית לקדמת הבמה, להכיר אותה טוב יותר ולהנציח את החללים הדרוזים הגיבורים שנפלו במלחמת "חרבות ברזל".

 

 

התערוכה נבנתה בשיח משותף של בני הנוער עם משפחות הנופלים, וכוללת תמונות של הנופלים, כשעל כל תמונה מופיע ברקוד לסריקה עם סיפור חייו של הלוחם שנפל, סרטונים שלו ופסקה אישית שמשפחתו כתבה עליו.

 

 

לצד התערוכה יוצבו יומני זיכרון שעליהם תמונה של כל חלל, והציבור מוזמן להגיע למקום ולכתוב מילות חיזוק למשפחות הנופלים. בתום האירוע, היומנים יועברו למשפחות השכולות בתקווה לחזק אותן ולו במעט.

 

 

בשעה 13:00 יתקיימו בכיכר מעגלי שיח בהשתתפות של יהודים ודרוזים, במטרה להעמיק את ההיכרות שבין החברה היהודית והחברה הדרוזית, ולשוחח יחד על המצב המורכב במדינת ישראל.

 

 

הציבור מוזמן להגיע לכיכר, לחלוק כבוד לנופלים, לפגוש ולחבק את נציגי המשפחות השכולות ולהכיר טוב יותר את העדה הדרוזית, שהיא חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ובניה נלחמים למען מדינת ישראל.

 

 

שרה טרודי בזמן המלחמה הוציאה לפועל למעלה מ-15 פרויקטים חברתיים, מתוך תחושת האחריות החברתית שהיא נושאת על הכתפיים שלה, הפעילות של שרה הוכפלה בשביעי לאוקטובר, "כשהמדינה שלי במצב חירום. המורגלות שלי לעשייה חברתית והחוסן שפיתחתי בעקבות ההשתתפות בתכנית, עזרו לי להתגבר על הפחדים שלי ולפעול, בתקופת המלחמה מצאתי את עצמי פועלת מתוך הזהויות שלי".

 

בתמונה שרה עם אביה האני טרודי ז״ל והאח התאום שלה אמיר
 

שרה:"הזהות הדרוזית שלי הייתה נוכחת בבחירה שלי לחזור לכפר שלי כסרא סמיע, למקום הבטוח והמוכר, לקהילה שאני מכירה ורגילה לפעול בה ובשיתוף פעולה שלה, כבר ביום השני למלחמה, פתחתי בכפר שלי כסרא סמיע בגליל המערבי חמ"ל לגיוס תרומות של אוכל וציוד לחיילים, ביום אחד, ארזנו כ-400 ערכות אישיות שכוללות מוצרי מזון והגיינה, ביומיים שאחרי, הכנו אצלי בבית 1000 מנות לחיילים, היה אפשר לראות את חצר הבית מלאה בנערות ונשים צעירות פותחות פיתה דרוזית על מגשים גדולים, מורחות זעתר ושמן זית ומגלגלות את הפיתות, מוסיפות זיתים אסלים מהמסיק בכפר ומסדרות בקופסאות אוכל יחד עם שתייה, פירות ושוקולדים".

 

 

שרה:"זה היה הניסיון שלנו לתרום כמה שיכולנו למאמץ הלאומי, היה לנו חשוב גם לתרום לביטחון הרגשי ברמה הנפשית, בעזרת פסיכולוגית מהכפר הכנו פלאייר עם הנחיות להתמודדות במצב לחץ, את הפלאייר חילקנו לאנשי הכפר שיעזור להם לתווך את המצב לילדים".

 

 

שרה:"בהסתכלות רחבה יותר עם כל הביקורת שיש לעדה הדרוזית על המדינה ועל חלק מנבחרי הציבור בשנים האחרונות, ההתגייסות של העדה הדרוזית בזמן המלחמה גם בחזית וגם בעורף לא הפתיעה אותי, אנחנו, הדרוזים, תופסים את עצמנו כבני בית ולא אורחים, כשמישהו פולש לנו לבית וכשהבית שלנו נשרף, אנחנו הראשונים להגן עליו, וכשיש חיילים ומילואמניקים שמוקפצים לגבול הצפוני, אז אנחנו ידועים בהכנסת האורחים שלנו, נשים דרוזיות נסעו מהכפרים שלהן בצפון עד לקיבוץ נחל עוז בדרום, נסיעה של כשלוש שעות לכל כיוון, כדי להאכיל חיילים בשטח".

 

שרה:"בימים הראשונים של המפונים מעוטף עזה בצפון, הלכתי לבקר אותם יחד עם חברה בבתי מלון בטבריה ולחלק לילדים צעצועים שאספנו כתרומה מרשתות המשחקים הגדולות בעדה הדרוזית".

 

שרה:"בנוגע לזהות הישראלית שלי אני מניחה שזה כבר די ברור, עצם העשייה האישית שלי בזמן המלחמה נובעת ומשקפת את הזהות הישראלית שלי, הזהות הישראלית שלי שהייתה נוכחת בגיוס של שני האחים שלי לצבא, ובבחירה שלי לעשות שירות לאומי בתחנת משטרה, למרות שאני פטורה מגיוס, ואיך לא, אני נושאת את הזהות הישראלית עליי ביתר שאת מאז 2013, השנה שבה קיבלתי את התואר: יתומת צה"ל וכוחות הביטחון".

 

תמונה מחלוקת הצעצועים שאספו למשפחות המפונות בבתי המלון בטבריה

 

שרה:"אבא שלי, האני טרודי זכרונו לברכה, היה שוטר בתחנת קריית שמונה ונפל תוך כדי מילוי תפקידו. זה היה ערב פסח, הוא קיבל קריאה על "אותם פורצים סדרתיים" שמנצלים את החגים של היהודים כדי לפרוץ לחנויות. הוא החליט שהוא לא יתן לזה להמשיך, "לא במשמרת שלי". אבא שלי רדף אחרי הפורצים, עלה אחריהם לגג והגג קרס. ו.. אבא שלי מת במקום".

 

"המלחמה פגשה אותי בנקודה הרגישה הזאת שלי, פתאום, נפלה עליי ההבנה שבתקופה הזאת עוד משפחות רבות קיבלו בעל כורחם את התואר "משפחות שכולות".

 

 

שרה: "נזכרתי בפעמים שהתארגנתי בבוקר לבית ספר והייתי בטוחה ששמעתי את אבא שלי פותח את דלת הכניסה אחרי משמרת לילה.. בטח יגיד "סבאח אלכיר" כמו שהוא היה אומר, הוא בטח הביא איתו קרואסונים ומאפים שניקח איתנו לבית ספר. אבל לא. אבא לא יחזור. לא אבא שלי, ולא אבות אחרים של הרבה ילדים וילדות שחייהן השתנו בחודשים האחרונים. בעקבות המלחמה בחרתי לחזור למקום שעזר לי להתמודד עם המוות של אבא שלי, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, להתנדב ולקחת חלק בפעילות השוטפת של הארגון בעדה הדרוזית". 

 

 

פרויקטים נוספים שעשיתי שמתחברים לזה שאני יתומת צה"ל: בתקופת הקורונה בוטל טקס יום הזיכרון, אז אירגנתי בכפר יחד עם עוד מתנדבות עמידה משותפת בצפירה יחד עם תנועות הנוער, בערב של יום הזיכרון הלכנו לבקר משפחות שכולות בבתים שלהם ולתת להם פרח".

 

 

"על הליווי של המיזם להנצחת החללים הדרוזים: בחודשים האחרונים אני מלווה את המשתתפים בתהליכי חשיבה והוצאה לפועל של מיזמים חברתיים שקשורים למלחמה.

 

 

בתחילת תהליך המיזמים, חילקתי את המשתתפים לצוותים קטנים ושלחתי אותם לעשות עבודת חקר על הסוגיה או האוכלוסיה שבה ירצו להתעסק במיזם שלהם. אני חייבת להגיד שבאותו מפגש, כשהמשתתפים הציגו את הרעיון שלהם ואת הכוונה שלהם לעשות מיזם שקשור להנצחת החללים הדרוזים, התרגשתי מאוד. זה כביכול הכי רחוק מהם בעולם- הם בני נוער יהודים מאיזור המרכז, מה להם ולחללים הדרוזים? 

 

 

המשתתפים מכירים את הסיפור האישי שלי ומכירים את העשייה שלי בעדה הדרוזית, גם בהקשר של משפחות שכולות, אבל לא רק. גם, בכל פעם שהיה נהרג חלל דרוזי הייתי מדברת עם המשתתפים על זה במפגש השבועי שלנו. זאת כמובן יוזמה שלהם ואני לוויתי אותם בחודשים האחרונים".

 

 

שרה: "זה מרגש אותי מאוד, אני חושבת שזה מיזם חשוב מאוד, באופן כללי ההכרות עם העדה הדרוזית וההכרה בתרומה שלה (ולא רק בזמן מלחמה), לשמוע את הסיפורים של החללים הדרוזים ולפגוש את המשפחות השכולות, שאיבדו את היקרים להם מכל ולחזק אותן. וזה מיזם עוד יותר חשוב ולא מובן מאליו, כשזה בא מבני נוער יהודים באיזור המרכז. זה דורש מהם לצאת מתוך עצמם ומתוך כאב הבטן האישי שלהם ולהסתכל סביבם ולהרגיש את נקודת הכאב של אוכלוסיה אחרת- במקרה הזה העדה הדרוזית. אני שמחה ומודה על הזכות להביא את הזהות שלי ואת הסיפור שלי ושל העדה שלי לידי ביטוי במרחבים שהם לא מופיעים בהם בדרך כלל, לגרום לחיבור ולהזדהות ואפילו לרתום אנשים אחרים לעשייה".