לא רואים בעיניים

מטרתי במאמר הזה, המלווה במחקר שדה שנערך בדרום הארץ היא, להביא את צומת לב ההורים למתרחש כיום ברחוב בחברתנו המושפעת מהתרבות של הרחוב הישראלי, ולהציף את הבעיה שנקראת "עבריינות נוער", כדי שכולנו נראה בעיניים את ילדינו, ואת הצרכים שלהם. לקחת בידם, ולהצילם מפני היסחפות לעבריינות, ולעולם הפשע.

עבריינות נוער, היא תופעה מאפיינת חלק לא קטן מבני נוער בישראל בכלל ובכפרים שלנו בפרט, דבר זה גורם לדאגה וחרדה בקרב ההורים שאינם מודעים ומעורבים במתרחש עם בניהם מחוץ לבית. התופעה המחרידה הזאת אינה מאפיינת נוער שבא ממצב סוציו אקונומי נמוך בלבד, אלא מכילה בתוכה גם בני נוער הבאים מבתים שמצבם הכלכלי והחברתי טוב הוא, אפילו מעולה!

נוער בסיכון ובמצוקה בבתי הספר, הינם תלמידים אשר נושרים מבית הספר בגיל קטן, או שאינם מופיעים באופן סדיר בבית הספר. או שהם נושרים סמויים, כלומר הם מופיעים בביה"ס אך אינם מרגישים שייכות לקבוצת הגיל שנמצאים איתם או לחומר הנלמד או לבית הספר בכלל.

הספרות המקצועית מגדירה נוער בסיכון או עבריינות נוער כ "דיס אורגניזציה  חברתית" כלומר חוסר ארגון חברתי. ותפיסת הפרט לזכות ביוקרה "כסף וכוח", שהם שני אלמנטים שמאפיינים בני נוער של ימינו. גיל הבגרות גם מהווה מטרה לבחינת הגבולות והסמכות ההורית והבית ספרית כאחד. חוקרים אחרים מגדירים עבריינות: כ"תת תרבות". עבריינות נוער מתבטאת בסחר בסמים, שימוש באלימות, נשירה מביה"ס, מעצרים רבים והשתייכות לכנופיות פשע.

רוב המחקרים שנעשו בישראל דנו באלימות ובקורבנות של עבריינים אך לא נגעו מספיק בחשיפת בני נוער לעולם הפשע. כיצד נכנסו לעולם הפשע? מי גרר אותם למקום הזה? איך? מתי? לשאלות אלו כמעט ולא היו תשובות חד משמעיות, מכיוון שהגורמים הקשורים לנוער בסיכון טפלו בתופעה בצורה נקודתית אחרי מעשה.

"לא רואים בעיניים", אמרה זו מאפיינת מחקרים חדשים אשר דנים בעבריינות נוער. ומתארת את הדינאמיקה המתרחשת בין נוער בסיכון לבין הגורמים המטפלים והקהילה, על ידי אותה אמרה או סיסמה ניתן להעיד על תסכול של הורי נוער בסיכון, ושל הגורמים המטפלים בהם: המשפחה, בית הספר, הרווחה, המשטרה, ובית המשפט. גורמים אלו מתייחסים לנערים בסיכון בדרך: "לצאת מידי חובה". והאמת הכואבת היא שאינם מגלים אחריות מלאה כלפי אותה אוכלוסייה, וגם לא טורחים לעקור את הבעיה מהשורש.

המחקר שאני מציגה בפניכם מתאר איך הגורמים האחראים על טיפולם של נוער בסיכון מתנהגים כאילו "לא רואים בעיניים" את צורכי אותם נערים, אדרבא, במקרים אחדים הופכים לגוף מחמיר את הבעיה.

מי הם הגורמים המוסמכים לטפל בנוער בסיכון?
במדינת ישראל הקהילות נבדלות זו מזו ברמת מודעותן לקיום בעיות אלו, ועל יכולת הפעלת תוכנית התערבות למניעת תופעה זו. בראש הפירמידה עומד משרד החינוך, משרד הרווחה ומחלקת נוער מטעם משטרת ישראל.

המחקר המוצג נערך בדרום הארץ, מטרתו היא הרחבת ידע הציבור בנושא בני נוער העוסקים בסחר בסמים בישראל, ממחקר זה הורים יכולים להיעזר ולהסיק מסכנות לגבי התנהגות בניהם, מכיוון שהחברה הערבית אינה נבדלת משום חברה אחרת במדינה.

המחקר הינו "מחקר שדה", אשר שם דגש על יחסים בין בני נוער לקהילתם, ולשירותים אשר נתנו מענה לצרכי נערים אלו. קבוצת המחקר היו שבעה נערים בני 13 – 21, אשר  נותקו ממסגרות החינוך, והיו מעורבים בהתנהגויות פליליות שכללו גם סחר בסמים. רובם נמצאים בהליכים משפטיים, לא למדו ולא שירתו בצה"ל, לא עבדו, גם אינם בהליכים טיפוליים.

הנערים: שבעת הנערים היו מגובשים במלא המילה. כינו את עצמם "מתפקדים". הם שימשו כסוחרים, מכיוון שיש להם הקלות במשטרה, וזמינים 24 שעות ביממה. הם חלקו מנות, מכרו סמים, אספו מידע שהביא לגניבות ופריצות. הנערים "לא ראו בעיניים" את הסביבה, הביטוי "לא רואה" הוא ביטוי התעלמות במתכוון מנורמות וחוקי החברה. ההימנעות שלהם הייתה מכוונת, במטרה להציג את עצמם כקבוצה שונה ונבדלת מהחברה, על מנת להעביר מסר שאינם מפחדים מהם או מהחוק.

הקהילה: למרות קיומן של מוסדות החינוך, הנערים היו מנותקים מהם לגמרי. היה חוסר מודעות מוחלט בקרב הנערים בכל הנוגע לשירותים טיפוליים או רווחיים, כהכחשה או התעלמות או חוסר מודעות לשירותים אלו. גם הם התריסו נגד אותם שירותים. הקהילה במקביל לא ראתה אותם ואת צרכיהם. הם העבירו להם מסרים כפולים וסותרים. מצד אחד צפו מהם שינויים חיוביים, ומצד שני חסמו בפניהם את הדרך לשינוי.

בתי ספר:הנערים נותקו ממסגרות בתי הספר מסיבות שונות. פעמים רבות ניסו הנערים לחזור למסגרת החינוך, אך נחסמו מהם האפשרות לכך. הנערים התייחסו למוסד החינוך בדו ערכיות, גם בית הספר הפגין יחס דו ערכי כלפיהם. לא הייתה שום תוכנית שיקום עם השירותים החברתיים בקהילה של הנערים שהיו במעצר בית. ההורים הביעו תסכול והאשימו את בית הספר בהידרדרות בניהם. בית המשפט ובית הספר שימרו את הניתוק, כי בעת מעצרם בבית לא טרחו להפעלת תוכנית שיקומית כלשהי. גם היחס של הנערים למסגרות שדחו אותם היה "דו ערכי", הם הביעו שנאה למסגרות אלו, ומצד שני רצו שהמסגרות "יראו אותם" כלומר  רצו להשתייך לאותם מסגרות.

בעלי תפקידים: ההורים ניסו להחזיר את הנערים לביה"ס באמצעות בעלי תפקידים שונים ביישוב, דרך שימוש בסמכותם של מוסדות אחראים על אותם נערים, אך ללא הצלחה. ובמקרה הזה, היה חוסר מודעות בקרב ההורים בנושא למי לפנות בבעיה זו.

בית המשפט: הנערים הוזמנו לבית המשפט המחוזי לאחר עבירות פליליות קשות. חצר בית המשפט הפך לזירת מפגש בין הנערים והוריהם לבין עורכי הדין, כולם שימשו קבוצת תמיכה מאחר ולכולם אותם צרות. נער אחד שהיה חסר בית, השופט גזר עליו מעצר בית, זה מעיד שבית המשפט "אינו רואה" את מציאות חייהם של נערים אלו. גם בית המשפט דחה את הדיונים לנערים שהיו במעצר בית, וקבלו הארכה נוספת, ההארכה מעידה על אי ראייה למציאות חיי הנערים וההורים המתוסכלים. ההורים היו צריכים לשהות איתם שעות רבות כדי לשמור עליהם. לא הייתה שום מסגרת טיפולית שסייעה להם, וההורים התמודדו לבדם. המערכת המשפטית לא יכלה לאכוף את מעצר הבית של הנערים, והצטיירה כ"לא רואה" את הנערים ואת משפחותיהם, והנערים תפסו את מערכת המשפט כלא עניינית, בגלל עסקות הטיעון שתואמו מראש בין הנערים לבין עורכי הדין, במה להודות ובמה לא להודות. נערים אלו היו בהליכים משפטיים, לכן בית הספר דחה אותם, כי הזיקו לעצמם ולקהילה בתקופת שהייתם בבית.

מסקנות
המחקר תיאר יחסים עם הקהילה, עם השירותים החברתיים, ובית המשפט. יחסים אלו התבססו על מציאות "לא רואים בעיניים". הנערים לא ראו את הקהילה, בשימושם בהתרסה ופריצת גבולות לנורמות ומוסכמות חברתיות. הביטוי "לא רואים בעיניים" היה אמצעי לנערים כדי להדגיש את זהותם העבריינית: "אני יכול, אני חזק, אני לא מפחד".

ניתוק הנערים ממסגרת החינוך העמיקה את השתייכותם לכנופיות פשע. בתקופה הכי מכרעת של גיבוש ועיצוב זהותם הפרטית. ראינו שהמוסדות והשירותים האחראים על הנוער נקטו בעמדת "אי ראיה" לצרכי הנערים. מכיוון שאין להם את הכלים ואת המשאבים להתמודד עם נער בסיכון. הכרעות בית המשפט גם נתפסים כמושפעים מכוח יוקרה והליכים טכניים לא מתוך ראיית האמת של מציאות החיים.

המחקר מעורר תהיות בנוגע למעצר בית, כי לא ברור אם הנערים וההורים יכולים להתמודד עם תנאי המעצר. גם לא היה גורם בקהילה שיכול לתת מענה בהליך זה. ניתן לראות מהשתלשלות הדברים, שמעגל העיוורון של הקהילה נשבר, ונשפטו רק במקרים חריגים כאשר לא היה ביכולת הקהילה "לא לראות אותם" ואת מעשיהם.

הסכנות הכרוכות בחיי הנערים ומשפחותיהם מצריכה תוכנית אינטנסיבית כדי לאתר ולמנוע ולטפל בנערים אלו. גם חובתה של הקהילה "לראות" הנוער בסיכון, לאתרו, ולעצור אותו ולטפל בו על פי החוק. העבודה עם נוער בסיכון מחייבת תיאום בין כל הגורמים המטפלים.

ניתן להצביע על מסרים כפולים אשר מועברים מהקהילה כלפי נוער בסיכון. מצד אחד, הקהילה וההורים דורשים מבני הנוער להתנהג על פי הנורמות והכללים החברתיים: להיות אזרחים טובים, ולנהוג על פי החוק ועל פי כללי החברה, ללמוד בבית הספר כדי לזכות ביוקרה חברתית, ומצד שני, כשאחד הנערים נעצר על גניבה או שימוש וסחר בסמים, או נהיגה במהירות מופרזת, או כל דבר אחר שהינו נגד החוק החברתי והמדיני, כאשר הוא מגיע לבית משפט, ההורים ממהרים להעמיד לו עורך דין כדי להגן על אותו נער שהתנהג כנגד החוק, ובזה הם מחזקים את ההתנהגות השלילית של בנם, וסביר להניח שהוא יחזור על אותה התנהגות, מכיוון שלא קבל את העונש המתאים למעשה.

אני רואה בהגנת ההורים - הלא הולמת בעיני-  על ילדיהם, ובקשתם שלא יענשו על ידי בית המשפט שהיא מבלבלת אותם, כי התנהגות זו מטשטשת את הגבולות שבני נוער מחויבים להתנהג על פיהם, אף מסכנת אותם.

סיפור אמתי שהתרחש בצפון הארץ באחד הכפרים: נער אחד פשט על בית של שני זקנים, במטרה לגנב מהם כסף, הוא גם איים עליהם ברצח, והיו בסכנת חיים. הזקן הצליח לתפוס את הנער, והוא נשלח לבית מעצר. הוריו של הנער שלחו מכובדים משפחתם, וביקשו מהזקן שיוריד את התלונה נגד הנער.

מעשה זה מעיד על חוסר הבנה לבעיה שנקלעת אליה החברה שלנו, ובמלים פשוטות אנחנו מגדלים "חברה אלימה", מפירה חוקים, ומזיקה.

והשאלות הגדולות שעומדת בפנינו:

1 - האם לתמוך בענישת עבריינים, ומפירי החוק? או להקל ראש כדי לשמור על סטאטוס חברתי גבוה בעיני הקהילה, ולסכן חיי אנשים אחרים?
2 – מה עושים הגורמים במטפלים בחברתנו כדי להציל את הנוער המאופיין בעבריינות?
3 – האם היה מחקר סטטיסטי שמדד את כמות הנוער העוסק בעבריינות בחברתנו?
4 – איך נוכל למנוע מילדנו להיסחף למקומות אלו מגיל קטן, ולפני נפילתם?
5 – מהי מידת אחריותם של ההורים בהיסחפות לעולם הפשע?
6 – האם ניתן לנבא מגיל קטן, על פי סימנים התנהגותיים בולטים לעין, שילד עלול להיכנס לעולם הפשע?
7 – האם הגורמים המטפלים עושים מאמצים רבים כדי לסייע לנערים עבריינים ולהורים, או שהם מעלימים עיין במטרה לשמור על קליינטים בעבודתם?

שאלות רבות מאד צצות בראשנו, וכמובן, לעולם אין אשם אחד בסיטואציה זו, לדעתי הבעיה הינה מורכבת מאד, וגורמים רבים חייבים לקחת אחריות על עצמם כדי להפחית את התופעה, ואף לחסל אותה.